top of page

כעס-מי עושה לי את זה? 

דבורה  וזוהר הנכדה

משוחחות על כעס.

זוהר

 סבתא, למה אני כועסת? למה אני נפגעת?

מי עושה לי את זה?

כשאני כועסת אני מרגישה את הכעס.

זה מגיע פתאום, בגלל שלא בא לי ללכת לישון, או בגלל שלא מצאתי את החולצה שאני אוהבת,

או בגלל שנעלם לי הכדור בדיוק כשרציתי לצאת לשחק.

מה אני יכולה לעשות, הוא, הכעס, מגיע במהירות ואני כולי כעס אחד גדול.

ואז, אני לא אני.

אבל הכעס הוא אני,

אז אולי אני כן אני.

דבורה

יש  עוד רגשות שאת מכירה?

זוהר

אני  מכירה את זוהר  האוהבת, המחבקת, העוזרת.

דבורה

 איך את מרגישה כשאת מנצחה?

זוהר

כשאני מנצחת אני מאושרת

דבורה

ואיך כשאת  מפסידה?

זוהר

כשאני מפסידה אני מבואסת.

דבורה

ומה קורה כשחברים לועגים לך או אומרים עליך משהו שהוא לא נכון?

זוהר

 אני מרגישה בושה, בודדה.

דבורה

וכשאת מחבקת אותי?

זוהר

אני מרגישה אותך...

זוהר

מאיפה מגיעים כל הרגשות האלה? איך  הם יודעים מתי להיות  בשקט בתוך הגוף שלי ומתי להשתולל?

דבורה

שאלות מעניינות. נשתה מים ואספר לך סיפור קצר:

מרגע שנולדת, ויש אומרים אפילו עוד כשהיית  בבטן של אמא שלך, את ערה לסביבה:

לקולות, לתחושות, לאורות ולצללים. יש מקום מיוחד בראש, שהוא בעצם המחשב שלך,

ששומר כל מה שאת מרגישה, שומעת, רואה, טועמת ומריחה.   

המחשב שלך שומר כל חוויה, כל צליל, כל תנועה.

הוא מגן עליך מהסביבה, מהחברים וגם מעצמך. המחשב לא מבקש רשות לשמור,

הוא שומר כל הזמן את כל מה שאת חווה במהלך היום ומחלק לספריות שונות.

בלילה המחשב נח, ובבוקר, כשאת מתעוררת, את משתמשת בכל הזיכרונות שנשמרו

במחשב האישי שלך ובעזרתם את מבינה את מה שאת מרגישה, שומעת, רואה, מריחה וטועמת במשך היום.

אנחנו צובעים את המציאות בזיכרונות מאתמול.   

זוהר

סבתא, לא הבנתי כלום.

דבורה

צודקת, זה באמת לא פשוט.

אנסה להמחיש לך בעזרת דוגמא: 

חנה ויותם גדלים בבתים שונים.

בכל פעם שחנה שפכה את השוקו, אמא שלה כעסה.

ובכל פעם שנשפך ליותם השוקו, אמא שלו חיבקה אותו, הסבירה לו

שכדאי לשים לב כשמחזיקים את הכוס ונתנה לו מטלית לנקות.

איך את חושבת הגיבה חנה ואיך הגיב יותם כששוב נשפך השוקו?

זוהר

אני חושבת שחנה בכתה ויותם ביקש מאמא מטלית לנקות.

דבורה

בדיוק. עוד דוגמה: אבא של אורנה רוצה שהציונים שלה במבחנים יהיו בין הטובים בכתה.

הוא תמיד שואל אותה על הציונים של ילדים אחרים.

אבא של שאול, לא שואל ולא מבקר, הוא רק תמיד אומר לשאול שזו האחריות שלו

ואם הוא צריך עזרה הוא ישמח לעזור. כששאול מספר לו שהוא קיבל ציון בינוני,

אבא מעודד אותו לבדוק ולהשלים את החומר החסר.
איך את חושבת שאורנה ושאול מרגישים יומיים לפני המבחן כשהם יושבים ללמוד ולהתכונן למבחן?

זוהר

נראה לי שאורנה עצבנית ולחוצה ושאול רגוע ולומד ברצינות.

דבורה

בדיוק כך.  אצל אורנה המחשב שולף מן הספרייה שבראש שלה את הזיכרון של אבא אוהב

אבל משווה ומבקר וזה גורם לה להיות במתח, עצבנית, חסרת שקט וכועסת על כולם.
לעומתה, שאול יושב בחדר שלו ולומד. מדי פעם הוא קורא לאביו שיעזור לו.

אז את מבינה זוקי, בכל פעם שאת כועסת, פוחדת, נפגעת,

כדאי לבדוק מה הוא הזיכרון שנשלף מהספרייה  וגורם לך לכעוס  פתאום מבלי שהזמנת אותו.

אם בכל פעם שהכעס רק יתחיל, תעצרי לרגע, תשימי לב אליו, ותזכרי שהוא שייך לספרייה של "פעם"

אני מבטיחה לך שכמו במטה קסם, באותו הרגע, הוא  יעלם  ולא תרגישי אותו יותר.

זוקי, מה קורה לך בזמן משחק כדורסל עם חברים, כשאת מפספסת את הסל והכדור עף רחוק מדי?

זוהר

החברים צוחקים, אני  מרגישה פגועה ונבוכה. קשה לי להמשיך לשחק עם הרגשה כזו.

דבורה

נחשוב ביחד: מי זה שגורם לך להרגיש פגועה ונבוכה?

זוהר

אני

דבורה

מה המקור של ההרגשה ?

זוהר

המחשב שבראש שלי.

דבורה

האם את מוכנה לוותר על ההרגשה?

זוהר

אממממ, צריכה לחשוב על זה.

דבורה:

עוד דוגמה:

אח שלך אומר לך שאת טיפשה.

את נפגעת, מתרגזת, כועסת, צורחת.

מי זה שגורם לך להתרגז ?

זוהר

אני

דבורה

מה מקור ההרגשה?

זוהר

הספרייה של "פעם"

דבורה

האם את מוכנה לוותר על ההרגשה?

זוהר

לא בטוחה.

דבורה

אז תראי, כמעט כל מה  שאנו נוטים להתייחס אליו בתור "המציאות", בתור מה שקורה באמת, הוא למעשה, מהדמיון שלנו.

אנחנו אוהבים לתת לאותה "המציאות" תחושה של "ממשות". אנחנו בטוחים שזה אכן קורה, שהילדים באמת צוחקים עלינו.

אבל לאמיתו של דבר הם לא  צוחקים מאתנו  אלא ממה שקרה.

בדיוק כמו שכשאח שלך מכנה אותך טיפשה הרי את לא באמת טיפשה.

תחשבי לרגע, מה היה קורה לו גם את היית צוחקת יחד עם החברים?.

זוהר

 סבתא, אוהבת אותך.

Dark Waves

הילדים אינם עושים לנו "דווקא" אלא מביעים את מה שהם מרגישים באותו הרגע. מתוך השקט שלנו נוכל  לשקף להם את רגשותיהם ובכך להחליש את גל הרגשות הסוער שמציף אותם.

אם נבחין בחיי היום יום ברגשות שמציפים אותנו, בתנועה של הגלים, רק נשים לב, "נתפוס את הגלים"

נזכה ליותר ויותר רגעים של "חופש מכבלי התודעה."

logo-100.jpg

©2023 by Dvora Efroni Cohen. Proudly created with Wix.com

bottom of page