"תשומת לב" 

כשאני רצה במהירות עד סוף הרחוב, הדופק שלי בשמיים. הדבר הראשון שאני עושה הוא להתיישב על המדרכה ולנוח. אני לא כועסת על הלב, וגם לא ממשיכה לרוץ, פשוט יושבת לנוח עד שהדופק יחזור לעצמו. תהיתי אם אפשר להרגיש ולהישאר עם ההרגשה בשקט, בתשומת לב, ולא להגיב ממנה, וזאת כמובן שלא מתוך מאבק או שליטה או הסחת דעת. בדיוק כמו עם הדופק המהיר אחרי ריצה.

ניסיתי –

כשהרגשתי כעס או פגיעה – התיישבתי על הכיסא, וניסיתי להרגיש את הכעס, את הגלים החזקים שיצר, והמתנתי עד  שישככו. ואז, מתוך השקט והידע שצברתי הגיעה התגובה. היא התקבלה בהבנה בצד השני ואני חוויתי אושר גדול שלא פגעתי. מכיוון שהיה בבעלותי גן ילדים, יכולתי לתרגל יום יום, שעה שעה, את התובנות והשקט שבא והלך במהלך היום. שעות הניסיון הרבות והרצון העז לשתף כמה שיותר אנשים בחוויית החופש לה אני זוכה כל פעם מחדש.

פיתחתי את שיטת האימון שמאפשרת לכל אחד ואחת, ואפילו לילדים קטנים להגיע לרגע הזה של התבוננות בתנועת התחושה החזקה בגוף, כשאנו כועסים, מאוכזבים, לא מקבלים עכשיו ומיד את מה שאנחנו רוצים.